מאירסון נ' מחלקת חקירות מכס ומע"מ חיפה

החלטה

מדובר בערר שהוגש על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת נ' עדוי) מיום 19.12.2010 בתיק בש"ע 32503-02-10, בגדרה נדחתה בקשת העורר לקיום דיון בבקשה לתיקון פרוטוקול.

כבר בפתח הדברים אציין כי הערר מנוסח בלשון פוגענית ומלגלגת כלפי השופטת עדוי. שקלתי באם אין בכך כדי להצדיק סילוק הערר על הסף, אף מבלי להידרש לטענות גופן. בסופו של דבר, נראה לי נכון יותר להכריע בערר לגופו, אך לנוכח חומרת הדברים יחויב העורר בהוצאות, הגם שמדובר בהליך פלילי.

לגופו של עניין, להלן תמצית השתלשלות העניינים שהובילה להגשת הערר:

ביום 23.8.2010 התקיים דיון בפני כב' השופטת עדוי בעניין הארכת תוקפן של ערבויות אותן נדרש העורר להפקיד כתנאי לשחרורו ממעצר. זאת בעקבות חשדות שהתעוררו כנגד חברה שהפיצה וקיזזה חשבוניות מס פיקטיביות וגרמה על פי הנטען נזק לקופת המדינה במיליוני שקלים. נאמר כי העורר הנו דמות מפתח בפעילותה של אותה חברה.

בית משפט קמא האריך את תוקפן של הערבויות, אם כי לפרק זמן קצר מכפי שנתבקש על ידי המשיבה. בעקבות כך, הגישה המשיבה ערר שנידון בפניי ונדחה, בהחלטה מיום 16.9.2010.

לאחר שהוכרע הערר הנ"ל, נזכר העורר להגיש ביום 11.10.2010 בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 23.8.2010. כב' השופטת עדוי הפנתה את הבקשה לתגובת המשיבה ולאחר שזו הגיבה, והעורר הגיש תשובתו לתגובה והוסיף והמציא הבהרה לתשובה, ניתנה החלטת בית משפט קמא ביום 20.10.2010 בזו הלשון: "לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה ולאחר שעיינתי בתשובתו של המבקש לתגובת המשיבה, וכן לאחר שעיינתי בהבהרת המבקש, נחה דעתי כי אין מקום להיעתר לבקשה לתיקון פרוטוקול".

בחלוף קרוב לחודשיים מאז אותה החלטה, נזכר העורר שוב להידרש לאותו עניין והגיש ביום 16.12.2010 בקשה לקיום דיון בבקשתו לתיקון הפרוטוקול.

בהחלטתו מיום 19.12.2010 דחה בית משפט קמא בקשה זו, בקבעו כי בקשה לתיקון פרוטוקול איננה ממהלכיו העיקריים של ההליך הפלילי, בהם נדרש בית משפט להתרשמות בלתי אמצעית ממצבו של הנאשם או המבקש. בבקשה מעין זו, נימוקי כתב הבקשה וטעמי התגובה בכתב של הצד שכנגד מהווים בסיס להחלטת בית המשפט ואין הוא חייב לקיים דיון במעמד שני הצדדים. בכל מקרה, בקשתו של מי מהצדדים לקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים, חייבת לבוא לפני מתן ההחלטה ולא לאחריה.

על החלטה זו הוגש הערר המונח בפניי.

דין הערר להדחות. צדק בית משפט קמא בקבעו כי לאחר שניתנה החלטתו בבקשה לתיקון הפרוטוקול, אין עוד מקום לזמן את הצדדים בפניו לצורך קיום דיון באותה בקשה. ככל שרצה העורר להשיג על ההחלטה שניתנה בנוגע לתיקון הפרוטוקול, שומה היה עליו להגיש ערר על אותה החלטה, בגדרו ישטח טענותיו לגבי חובתו של בית משפט לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה מעין זו. העורר בחר מטעמיו שלא להגיש ערר כאמור, ושב ופנה לבית המשפט לקיים דיון בבקשה שכבר הוכרעה. בנסיבות, צדק בית משפט קמא בקבעו כי לאחר שניתנה ההחלטה, אין עוד מקום לקיים בה דיון נוסף.

למעלה מן הדרוש אוסיף כי לא מצאתי כל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא מיום 20.10.2010 בגדרה נדחתה הבקשה לתיקון הפרוטוקול. כך שגם אילו היה מוגש ערר על אותה החלטה, יש להניח כי היה נדחה. זאת על שום שמדובר בבקשת ביניים שאינה חלק ממהלכיו העיקריים של ההליך ולא מתעוררת לגביה אי בהירות ביחס למחלוקת בין הצדדים היריבים. בע"פ 353/88 בניה וילנר נ' מדינת ישראל, פד"י מה(2), 444 נקבע כי :

"אמנם נכון הדבר, שהדרך הרגילה והמקובלת לשמיעתו של הליך פלילי הינה בקיום דיון פרונטאלי באולם המשפטים, בנוכחות נציג התביעה, הנאשם וסניגורו, ובמהלכיו העיקריים של הליך כזה - כגון, בקשות למעצר או לשחרור בערובה, שלב הקראת כתב האישום, גביית הראיות, הכרעת הדין וגזר הדין - לא יעלה על הדעת לנהוג אחרת. אך זה מכבר מקובל בערכאותינו, כי באותם מהלכים של המשפט הפלילי בהם נשמעות טענות פרקליטים בלבד, ושבהם אין בית המשפט נדרש להתרשמות בלתי-אמצעית ממצבו של הנאשם, הרי בהסכמתם, המפורשת או המסתברת, של התובע והסניגור, יכול שהטענות תוגשנה בכתב. מעשה של יום יום הוא, כידוע, שלפי בקשתם או מתוך היענות לפניית בית המשפט, מגישים תובע וסניגור בכתב את סיכומי טענותיהם, אם לאחד משלבי הביניים של המשפט הפלילי ואם לסיכומה של פרשת הראיות כולה. כן מקובל, שבבקשות ביניים שונות - כבקשת תובע לתיקון כתב האישום, בקשות לתוספת או לגריעת עדים, דרישות לעיון בראיות צפויות, או בחוות-דעת של מומחים - מסתפק בית המשפט, כבסיס להחלטתו, בנימוקי כתב הבקשה ובטעמי התגובה בכתב של הצד האחר. ובכגון דא - להוציא מקרים שבהם מתעוררת אי-בהירות ביחס למחלוקתם של הפרקליטים, המצריכה בירור נוסף, או מקרים בהם מוצגת דרישה מפורשת לקיום דיון בנוכחות הצדדים - אין בית המשפט חייב להודות על קיום דיון כזה".

בענייננו, ניתנה לצדדים הזדמנות נרחבת לשטוח טענותיהם בפני בית משפט בטרם הכריע בבקשה שהונחה בפניו. העורר שטח טענותיו בבקשה בכתב שהגיש, ושב והתייחס לתגובת המשיבה ולאחר מכן שב והבהיר בקשתו. אין לומר כי בנסיבות נפגעה זכותו להשמיע טענותיו בפני בית משפט. משלא ביקש לקיים דיון פרונטאלי במעמד הצדדים, בגדר הבקשה לתיקון הפרוטוקול, אין בסיס לטרוניה המועלית מפיו עתה.

הדברים דלעיל הנם מעבר לנדרש, שכן הערר שהונח בפניי עניינו החלטת בית משפט קמא מיום 19.12.2010 ובו נדחתה בקשת העורר לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה שהוכרעה זה מכבר.

כפי שציינתי בפתח הדברים, העורר העלה במסגרת הערר טענות הפוגעות בכב' השופטת עדוי ואשר נכתבו בלשון מלגלגת ובוטה. כך האמירה כי הבקשות שהניח העורר בפני בית משפט קמא "חילצו מגב' עדוי" החלטות לא ממש ברורות, ובהמשך "בצורה מוזרה להחלטות של בית משפט נכבד זה לא היה קשר לעובדות, כמו הטענה המוזרה כי הייתי צריך לערר על החלטתה". בהמשך, מוסיף העורר להשתלח בבית משפט באמרו "עסקינן בבית משפט ישראלי ששופטת מצמידה בדרך אפתית נטולת רגש תיאור (אף לא ציטוט של דברים אלא איזה התרשמות הזוייה) בפרוטוקול הכולל את שם התואר 'נאציות' לאמירות שיצאו מפי. העדר רגישותה של השופטת עדוי לנושא זה וקלות הדעת הבלתי נסבלת בה היא מצמידה תואר 'נאצי' לתיאור של פעולה של צד הינו פסול, מגונה ובלתי מקובל".

למקרא דברים חמורים אלה, נפניתי לבחון את פרוטוקול הדיון מיום 23.8.2010 בו מדובר. בעמ' 23 לפרוטוקול, במהלך טיעוני ב"כ המשיבה (המבקשת שם) הוסיף בית משפט קמא הערה כלהלן: "המשיב מטיח האשמות בב"כ המבקשת ומכנה אותה נאצית". בהמשך הדיון הוסיפה כב' השופטת עדוי הערה נוספת "המשיב מעיר כי בבוא היום הוא יבוא חשבון עם באת כוח המבקשת".

הנה כי כן לא מדובר בהתרשמות של בית משפט מדבריו של העורר ולא בהבעת דעה אלא הערה לגבי הדברים שנאמרו באולם בית המשפט. תיאור מהלך זה במלים "התרשמות הזויה" כמו גם יתר הביטויים שהוזכרו לעיל, בהם ראה העורר לעשות שימוש, מהווה חציית קווים אסורה. אין כל הצדקה להטחת דברים פוגעים ומעליבים בשופט, בסגנון מזלזל ותוך סילוף העובדות.

לעורר עומדת הזכות החוקית לחלוק על מסקנות בית משפט ולערער עליהן בפני הערכאה המוסמכת. זכות זו אינה כוללת את הזכות לפגוע פגיעה אישית בשופט היושב בדין ולהשתלח בו כאוות נפשו. עמד על כך בית המשפט במספר הזדמנויות. אך דומה כי התופעה של חוסר כבוד לאחר, והתבטאות מזלזלת ופוגענית, המגיעה לעתים לכדי אלימות מילולית של ממש, פושה למצער במקומותינו, ומחלחלת גם אל תוך בית המשפט, בין בעלי הדין לבין עצמם ולעתים אף מופנית כלפי בית המשפט. אין להשלים עם כך כאילו מדובר במכת טבע או גזירת גורל. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת וסרקרוג ברע"א (מחוזי חי') 6964-04-10 (פואד אבו הדיר, נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ), בציינה כי :

"יש להצטער על כך, שאנו נדרשים להליך של חיוב בהוצאות אישיות, כדי להבהיר כי גם הנייר אינו סובל הכול, וכדי לומר בלשון ברורה וחד משמעית, כי כיבוד האחר, ובכלל זה כיבוד מערכת השיפוט והשופטים, היא בנפשנו.